ערב טוב. אני משה שפירא, אבא של סמ"ר ענר אליקים שפירא, שנהרג בקרב הגבורה במיגונית ליד רעים בשמחת תורה.

כאשר הציעו לי לבוא לוועדה אני מאוד התלבטתי. כי אני אגיד שהאמת שהתחושות של הציבור הרחב בחוץ הן שמוכרים אותנו. התחושות הן שבעצם שיקולים פוליטיים קואליציוניים בעצם נרמסים פה. ערכים ציוניים, מוסריים וגם דתיים. למרות זאת אני אמרתי שאני כן חייב להגיע. חייב להגיע בגלל שתי סיבות: גם קול דמי אחינו זועקים עלינו מן האדמה. אני מתכוון פה גם לנופלים, גם למשפחות הלוחמים, לפצועים. ומצד שני יש גם מצוות הוכחה ביהדות. תוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. והמצווה הזאת, אי אפשר לשתוק. לפני שאני אתחיל אני רוצה, דרך אגב, אנחנו גם נמצאים, זה מאוד סימבולי שאנחנו נמצאים מיד אחרי חנוכה, רק סיימנו להגיד את "על הניסים". אבל בימי מתתיהו בן יוחנן, כהן גדול חשמונאי ובניו, הוא היה כהן שבט לוי. הוא לא חשב לרגע שהוא פטור. אם אנחנו מהללים ומברכים את הנס הזה. אז אני לא אכנס פה לכל הדיונים, כי שמעתם אנשים מלומדים ממני וחכמים ממני שהציגו את הצדדים ההלכתיים. אני גם יודע שכל מי שיושב פה לשולחן, בטח מי מילא לש"ס ופוסקים אז הוא יודע מה ההלכה אומרת. והשאלה פה היא בכלל לא שאלה הלכתית. לכן אני גם ארצה להתמודד עם סוגייה אחרת שאני חושב שפחות הדגישו אותה. אני רוצה לפני שאני אתחיל רק להגיד שכמובן שכל מה שאני הולך להגיד זה מתוך הערכה גדולה מאוד גם לציבור החרדי, גם ללומדי התורה. אני מדבר על הציבור החרדי כציבור. אני אגיד שרוב משפחתי הרחבה משתייכים לציבור הזה. אני אגיד עוד משהו, ואני רוצה להיכנס למשהו קצת היסטורי. סבי, שהיה מנהיג המפד"ל, משה חיים שפירא, ביחד עם חבר סיעתו זרח ורהפטיג וביחד עם הרב הרצוג. הם הקימו את עולם התורה החרדי וגם הדתי לאומי לאחר השואה, פשוטו כמשמעו. הדבר הזה בא לידי ביטוי, כן, סבא שלי לא סתם, הוא למד אצל הרב שמעון שקופ, היה יד ימינו של הרב חיים עוזר בווילנה, עוד לפני שהגיע לארץ, בהיותו איש הפועל המזרחי. הוותיקים אולי יודעים, אבל את ההקפות השניות, אם אנחנו מדברים בשמחת תורה, אז הקפות שניות של ישיבת חברון היו עושים את זה לבית של סבא שלי, הרב יחזקאל סרנא. עם התלמידים היו מגיעים לבית של סבא שלי ואחר כך לבית של הרב הרצוג שהיה יו"ר ועד הישיבות. מתוך הכרה באמת לתרומה שלהם לעולם הישיבות. אני חושב שהדבר הזה זה לא רק שעולם הישיבות, העולם הציוני דתי מה שנקרא לו, ראה חשיבות גדולה בעולם הישיבות, אלא גם עולם הישיבות הרגיש את עצמו מחובר לעולם, לחברה הישראלית. הרב כהנמן, הרב סרנא שהזכרנו אותו, הרב עובדיה יוסף. הרגישו חלק מהציבור הישראלי. אני חושב שמה שאנחנו עדים בשנים האחרונות זה להיפרדות של החברה החרדית. להיפרדות של החברה החרדית כקבוצה נבדלת בתוך החברה הישראלית. ועל זה אני זועק, כי אני חושב שההשלכות של זה הן השלכות מאוד חמורות. ראינו את זה במלחמה בכמה היבטים. אני לא מדבר רק על הגיוס. אני רוצה לדבר על שלוש נקודות קטנות. אני אומר, חוסר השותפות שראינו אותו, ראינו אותו שגם כן עולם התורה החרדי לא התגייס לסיפור המלחמה. אני בתור אב שכול, משמחת תורה, כשהייתי מחפש מניינים בזיכרון מוישה בשטיבלך או בבית ישראל, אני ידעתי שבשום עניין לא יהיה פרק תהילים בסוף התפילה לטובת חיילי צה"ל. לא שלושה פרקים, כמו שאמרו בבתי כנסת של הציונות הדתית. גם פרק אחד לא נאמר במקומות האלו.

זה נכון. אני התפללתי המון. המון המון.

אני לא דיברתי על בני ברק, אני נקטתי.

טוב, אז העולם הירושלמי הוא קצת, אבל אני אומר. בין הזמנים, אחרי שענר נפל התקשרה אליי מישהי שהכירה אותו מהמכינה. היא מקיבוץ שדה אליהו. היא סיפרה לי שהבן שלה, שני הנכדים שלה, שהם יצאו בהפוגה ראשונה מעזה, הדבר הראשון שהם רצו זה לישיבת עלי ללמוד תורה. כי אמרו חייבים ללמוד תורה. הם לא הלכו, לא נחו, לא ישבו רגע. אני אומר, ציבור שלם יצא בין הזמנים אחרים בין הזמנים. איפה האמפתיה? איפה האמפתיה לציבור שהולך וסובל? אני אומר עוד פעם, הזעקה שלי זה באמת מתוך אהבה גדולה לציבור החרדי. ואני אומר, אני עמדתי בצד, אני אומר, זה פשוט יריקה לפרצוף. ואנחנו מכירים את העולם. אני מכיר טוב את העולם החרדי. חה"כ אשר יודע שאני מכיר את העולם החרדי טוב. אני לא מדבר על, רשתות שלמות של ישיבות של בטלנים שקיימות לנוער נושר. שזה קיים כדי להחזיק אותם בתוך המסגרת. רשתות של ישיבות. זה אמרתי, אמר לי ראש הישיבה אמר לי הישיבה שלי, אתה יודע מה מיוחד בה? יש בה הכי הרבה בנים של ראשי ישיבה בכל הישיבות בארץ. ישיבה של בטלנים גמורים. וזה רשת של ישיבה שקיימת בירושלים. הישיבה נותנת להם, עבודה דרך המטבח של הישיבה. דברים, אני אומר עוד פעם, אלה דברים של בטלנות שמתירים אותם. ואני אומר, אנחנו נמצאים בזמן של מלחמה. איך אתם לא רואים את זה? איך אתם לא רואים את קול דמי אחיך זועק עליך מן האדמה? זה מגיע בסוף שאנחנו רואים שהשיא של הניתוק אני חושב, זה לא שיא הניתוק, אבל זה הביטוי המוזיקלי שלו, זה שפתאום השיר הנחמד בחתונות זה "בשלטון הכופרים". כן, השיר של נטורי קרתא הפך להיות הדבר המצחיק וכולם מעכשיו שרים את זה. "בשלטון הכופרים אין אנו". אני אומר, זה שיא הניתוק, שיא הריחוק. מה שאני אומר, החוק הזה בסופו של דבר, אה, רציתי להראות לכם איזה משהו. שאמרתי מקודם, דיברתי על החיבור של הציבור החרדי. יש לי כאן דפים של ישיבת חברון, ב-1955 עשתה סקר לראות איפה נמצאים התלמידים של הישיבה. איפה הם נמצאים. כל החבר'ה הצעירים פה בצבא. מאפרים שך, הבן של הרב שך. כל הצעירים פה נמצאים, כמעט כולם נמצאים פה בצבא. זה ישיבת חברון של הרב סרנא. זה ישיבת חברון שמחוברת לציבור. והיה את זה. היה את זה בציבור החרדי. ההנהגה שלו, מה שאתם מייצרים ומה שהחוק הזה מייצר זה בסופו של דבר את הניתוק. ומה שאני אומר את אחיי אנוכי מבקש. אנחנו רוצים את החיבור, עם ישראל לא יכול לעמוד בקהלים מפוצלים. הצבא צריך את זה, אבל גם החברה הישראלית. החברה הישראלית זקוקה לחרדים והחרדים זקוקים לחברה הישראלית. אני מקווה שתשמעו.